"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי / ג'ואנה קאנון

הורידו הילוך והביטו סביבכם באיטיות. הרי מה כבר נשאר עוד לעשות?.

"תמיד אומרים 'יום אחד', נכון? ואז מבינים שהגיע השלב שאין יותר ימים."


דיור מוגן ״צ׳רי טרי׳ (נטול עצי דובדבן כמתבקש), הוא מסוג המקומות שמסמנים שהגעת לגיל שאפשר להתחיל (וסליחה  על הקלישאה). 

"קראו לזה דיור מוגן אבל לא ממש הבנתי ממה מגינים עלינו. העולם עדיין ארב בחוץ."

זה מתחיל בצעדים איטיים, יבשים משהו, שהולכים ומתרככים כשמיפרקים זקנים מתחממים ואיתם הטקסט מקבל חיים.

אז, אפשר לחקור הווה ועבר דרך עיני זיקנה מבולבלות ולתאר סיפור חיים. חיים כמיקרוקוסמוס למה שהיו פעם, כשעוד היית אישה בוגרת, מבוגרת, לא זקנה. 

"התבוננתי במראה ותהיתי כמה זמן אני נראית זקנה כל כך".

כי עכשיו, כשהמושג 'זיקנה' כבר עמוק בפנים, את אולי עדיין דומה לעצמך, אבל הסביבה השתנתה ואיתה השתנתה גם ההתייחסות אליך.

נשאר לך רק לחיות הכל באמצעות הזכרון (וגם הוא לא מה שהיה פעם).
עכשיו את זקנה.


'חסמבה' לגיל הזהב

"כל מסע דורש אומץ... גם המסעות שלגביהם אין לנו ברירה."

מדובר כביכול, בסיפור בלשי קטן שמתרחש (בעיקר) בין כתלי מוחה המתעתע של אחת מדיירות צ'רי טרי. זוהי פלורנס (או פלו, אם היא תסכים שתקראו לה כך), במסעה הפיזי/נפשי, כשתעלומת עבר סוערת ממשיכה להכות גלים בזכרון מעורער.
הכל נע במקביל לאבדן זכויות בסיסיות, אבדן שליטה ועיבוד הזיקנה כתהליך (ואולי ללא העיבוד).
הסאב-טקסט כאן עצום, והוא מדבר על מה שקורה כשהזקנה והילדות מתערבלות עד מחליפות תפקידים.


"בראש הכל מסתדר לי, רק כשאני מרפה מהדברים הם מתבלגנים."

יש כאן הומור (דק, ציני, מקצתו אפילו ילדותי), יש חרטה וכמה מקסים לשחות בביצת הזכרון של מי שזהו המשאב העיקרי שנותר בחייו, למצוא תובנות קטנות (גם גדולות) וללמוד מפרספקטיבה של זמן.

והנה כמה דוגמאות במסגרת אווירת הדיור המוגן.

תשישות נפש
"היא איבדה מישהו לאחרונה?"
"רק את מי שהייתה פעם."

בעיית שליפה
"ניסיתי להסביר שלפעמים זכרונות לא רוצים שיזכרו אותם, שהם מתחבאים מאחורי כל שאר הזיכרונות בירכתי הראש ומתאמצים לא להתגלות".

שליטה על סוגרים
"לא ידעתי שהמילים יצאו. לפעמים אני חושבת שהמילים נשארות אצלי בראש, אבל אז אני מביטה בפנים של אנשים וקולטת שהפה שלי נפתח ושחרר את כולן".

מדובר בספר עדין (גם כשצועקים), מקסים (גם כשרע) ומלא אהבה רגישה (גם כשמדברים לא יפה). 

מצאתי עצמי מחייכת תוך קריאה ומפתחת יראת כבוד מחודשת לדור המבוגר, שגם אם לפעמים נדמה לנו שעבר זמנו, שהוא לא עדכני ופחות מותאם לימינו המתחדשים, עוד נשאר לנו מה ללמוד ממנו (כולל קריצת ההתנשאות המתבקשת, של אלו שראו כבר הכל, כמובן).


לקראת הסוף המתקבל על הדעת, דמויות כאן משתנות, מקבלות ומאבדות משמעות. מה שמייצר תחושה עמוקה של עולם נעלם, שנראה שכבר לא יצא לנו לצפות בו באמת... והשלמה מיוחלת גם.

וכמו שחרטה על דגלה ההוצאה המצויינת שטרחה והביאה אלינו את הספר הזה, כן, זה ספר שנשאר (והתרגום מצויין).

משאירה אתכם עם צידה לדרך (בדיוק כמו שסבתא שלי היתה אומרת).

"...פשוט תזכרי שיש בנו הרבה יותר מהדבר הכי גרוע שאי-פעם עשינו." זכרו גם אתם.

געגועי לסבתא...
ולסבא גם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה